%20(6).png)
בית כנסת סוירי
טנג'יר, מרוקו
1993
הדפסת evercolor
בית כנסת סוירי, שנמצא באסאוירה, מרוקו, מהווה עדות חשובה לנוכחות היהודית במרוקו ולאורך חופי האוקיינוס האטלנטי. אסאוירה הייתה במשך מאות שנים מרכז למסחר ותרבות, הקהילה היהודית חיה בהרמוניה עם האוכלוסייה המוסלמית.
בית הכנסת נבנה במאה ה-19 ומשקף את השילוב בין אלמנטים אדריכליים יהודיים ואיסלאמים. בתי כנסת במרוקו כוללים מאפיינים כמו קשתות מוריות, חצרות פנימיות ופרטי עץ עשירים, בדומה לאלה שנמצאים במסגדים ובריאדים. במרוקו חל על היהודים איסור לבנות בתי כנסת ולכן היה צריך להשתמש במבנה קיים ולהשמיש אותו לתפילה בצורה שלא תסגיר את שימושו האמיתי. בדומה לשאר בתי הכנסת בעיר, הכניסה אל בית כנסת סוירי אינה נראית לעין ומבחוץ המבנה נראה כמו שאר הבניינים ברחוב. פנים בית הכנסת הוא ההפך הגמור - החלל נעים, מואר ומזמין, מקום המבקש לקבל אליו ציבור מתפללים.
בתי הכנסת במרוקו ידועים במנורות היפות והמיוחדות שלהן שמאירות את אולמות התפילה, אך דווקא הכריות הן אלו שמשכו את תשומת ליבו של פולברג. הכריות הצבעוניות המונחות על ספסלי העץ שייכות למתפללים שהביאו אותן מביתם. אמנם המנורות מביאות את האור לחלל ולמבנה אך דווקא המחווה של הבאת כרית ביתית ואישית למבנה ציבור היא זו שמזכירה את נוכחותם של האנשים - האור האמיתי של המקום.
עם הזמן, רבים מחברי הקהילה היגרו לישראל, צרפת וארצות נוספות. בית הכנסת סוירי, מהווה אנדרטה היסטורית ושוחזר באופן חלקי כדי לשמור על האדריכלות הייחודית ועל הזיכרון של הקהילה הקטנה שעדיין פעילה.
Suiri Synagogue
Tangier, Morocco
1993
Archival evercolor pigment print
"מְלֹא כָל-הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ"
פראג, צ'כיה
1993
הדפסת Evercolor
אלטנוישול ממוקם בלב פראג והוא אחד מבתי הכנסת העתיקים ביותר שעדיין בשימוש באירופה. בית הכנסת נבנה במאה ה-13 והיה עד למאות שנים של היסטוריה, החל מפראג של ימי הביניים ועד לכינונה של העיר במאה ה-20.
ישנם גרסאות וסיפורים רבים בנוגע למקור שמו של בית הכנסת, הפירוש לשמו מידייש - אלטנוישול הינו בית הכנסת הישן-חדש. אנשי המקום טוענים כי שמו מגיע מהביטוי 'על תנאי' ובמבטא המקומי נשמע כ'אלטנוי'. כוונתם היא שבית כנסת זה הוא על תנאי, קיומו הוא זמני, עד שיעבור לארץ ישראל. בהתאם לנאמר במסכת מגילה, 'עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל' (מגילה, כ"ט ע"א).
בצילום המרהיב של פולברג, אור הנרות הרך מאיר את פנים בית הכנסת המפואר ויוצר ניגוד עם הקווים הנוקשים של האדריכלות הגותית. האור הטרנסצנדנטי שמגיע מלמעלה, כמו מזכיר כנסיות נוצריות. הצילום של פולברג לוכד לא רק את האסתטיקה הארכיטקטונית אלא גם את הרוחניות העמוקה ואת עמידותה של קהילת פראג היהודית. הדגל האדום התלוי מעל הבימה על עיטוריו המרהיבים, מוסיף הוד והדר לחלל. במרכז הדגל, ששימושו מתועד מסוף המאה ה-15, נמצא מגן דוד ובתוכו הכובע הסמלי של קהילת פראג היהודית מאז המאה ה-15. לאורך שולי הדגל רקומים הפסוקים מתפילת שמע ישראל. הדגל מבטא את היחסים בין הקהילה היהודית למלוכה הקיסרית, ובמיוחד בתקופת שלטונו של פרדיננד השני. הדגל ניתן לקהילה כאות תודה על הסיוע שנתנו היהודים בהגנה על העיר ושימושו מייצג את ההכרה מצד המלוכה לקהילה היהודית, שהייתה חלק בלתי נפרד מהחברה בעיר.
לפי אגדה מקומית, גופו של הגולם, שנוצר על ידי הרב יהודה ליווא בן בצלאל - המהר"ל מפראג - מונח בעליית הגג של בית הכנסת בה שמורה גם הגניזה של קהילת פראג.
"All the earth is full of his glory"
Prague, Czech Republic
1993
Archival Evercolor pigment print
ארון קודש, אלטנשול
פראג, צ'כיה
1993
הדפסת Evercolor
התצלום של פולברג, שצולם בתוך בית הכנסת ההיסטורי אלטנוישול שבפראג, מתמקד בארון הקודש והבימה, פריטים בעלי משמעות יהודית, דתית ותרבותית עמוקה. הצילום נעשה בשעת לילה, פולברג משתמש בתאורה עדינה וטבעית, המבליטה את החומרים מהם נבנו בית הכנסת, ארון הקודש והבימה ומזכירה את האווירה של ימי הביניים בצורה רכה ואפלה בו זמנית. הצללים משחקים תפקיד חשוב בהרכב התמונה, מדגישים את עתיקות המבנה וכבודו. פולברג לוכד בצילום לא רק מקום פיזי, אלא גם את האווירה הרוחנית והקדושה שממלאת את המרחב.
בית הכנסת אלטנוישול בפראג, שנבנה במאה ה-13 הוא בית הכנסת העתיק ביותר שעדיין נמצא בשימוש באירופה. המבנה מהווה דוגמה יוצאת דופן לאדריכלות גותית המיושמת על חלל דתי - יהודי, בתקופה שבה ההשפעה הנוצרית שלטה ברוב אזור מרכז אירופה, ובכך הוא מהווה מבנה ייחודי שאין שני לו.
בבית כנסת זה התפלל המהר"ל מפראג, רב, פוסק הלכה, פילוסוף והוגה דעות. ישנם אגדות וסיפורים רבים על דמותו של המהר"ל ואישיותו הגדולה כמו עדיין נוכחת בבית הכנסת. הקהילה הקטנה שקיימת בפראג עוד מאמינה ומרגישה שהוא מגן עליהם מפני צרות ורעות.
Aron Kodesh, Altneushul
Prague, Czech Republic
1993
Archival Evercolor pigment print
מגן דוד
בומביי (מומבאי), הודו
1994
הדפסת Evercolor
בית הכנסת מגן דוד הוא בית כנסת אורתודוקסי ספרדי הממוקם בביקולה שבדרום בומביי. בית הכנסת הוקם בשנת 1864 על ידי דוד ששון ומשפחתו שברחו מבגדד שבעיראק. בית הכנסת נבנה עבור האוכלוסייה ההולכת וגדלה של יהודי בגדד שנמלטו מרדיפות המושל הבגדדי, דאוד פאשה. עד שנת 1910 גדלה הקהילה היהודית בשכונת ביקולה עד כדי כך שבית הכנסת לא יכול היה להכיל את כלל ציבור המתפללים והמבנה הורחב בעזרת יעקב ששון, אחיינו של דוד ששון.
לבניין בית הכנסת אלמנטים ניאו-קלאסיים וויקטוריאניים- עמודים המזכירים מקדש יווני עתיק ומגדל שעון מעוטר. בשטחו הגדול של בית הכנסת הוקמו בתי ספר יהודיים שעם השנים פתחו את שעריהם גם לאוכלוסיה המקומית הלא יהודית. הבימה ממוקמת על רצפות אבן יפהפיות כך שהתיבה נמצאת במרכז אולם התפילה, כמקובל בבתי הכנסת הספרדים.
בית כנסת הצבוע בצהוב זו בחירה מיוחדת מאוד, צהוב מסמל שמחה ושלווה וניתן לשער שזה מה שיהודי המקום ביקשו לעצמם. על רקע הצהוב בולט בצילום ארון הקודש והבימה העשויים עץ כהה. בית כנסת מגן דוד נחשב לאחד מבתי הכנסת הגדולים באסיה. עם הזמן מרבית מחברי הקהילה היגרו לאוסטרליה, בריטניה, קנדה או עלו לארץ ישראל.
בשנת 2011, לרגל חגיגות 150 שנה להיווסדו, שוקם בית הכנסת והצבע הצהוב של קירות בית הכנסת שונה לתכלת.
Magen David
Bombay (Mumbai), India
1994
Archival Evercolor pigment print
קהילת קודש
מאד, הונגריה
1993
הדפסת Evercolor
במקום זה מורגש חורבן יהדות אירופה ומזרח אירופה בצורה עוצמתית. בית הכנסת נבנה בשנת 1795 והוא אחד מבתי הכנסת העתיקים ביותר ששרדו בהונגריה. על גבעה המשקיפה על הכרמים המלכותיים של אזור טוקאי ממוקם בית הכנסת של מאד, בין כנסייה קתולית לכנסייה פרוטסטנטית - קלוויניסטית, עדות לדו-קיום של הקהילות הגדולות הללו באותה התקופה. אוכלוסייתה היהודית של מאד החלה לשגשג עם הגעתם של יהודי פולין ואוקראינה בשנות העשרים של המאה ה-20. הקהילה גדלה מאוד ובמקום נוצרו מסורות חסידיות ודתיות עשירות, רבנים וחיבורים יהודים רבים יצאו מקהילה זו. בנוסף חברי הקהילה, לקחו חלק בייצור והובלת יין כשר מכרמי האזור, עיסוק מקובל באזור טוקאי הודות לכרמים הרבים שהיו שם. בית הכנסת היה בשימוש עד גירוש היהודים מחבל ארץ זה והותירו את בית הכנסת נטוש.
בדרך הארוכה למאד חולפים על פני חורשות ונהרות מרשימים אך המסע לשם היה מעייף רגשית ופיזית עבור פולברג וצוותו והתחושות כמעט והפריעו לעבוד ולצלם בחלל על אף ההכנות הרבות שנעשו. היה עצוב וקשה לראות איך חלל כל כך גדול שבעבר הכיל כמה אלפי מתפללים הפך להיות כמו בית קברות לקהילה ולאנשים שהיו חלק ממנה. החורבן מורגש במדרגות, בשאריות ארון הקודש, בקירות ללא קישוטים וציורים וכן בכמות הרבה של האבנים המוטלות על הרצפה.
הצילום מסמל את הרגע בו פולברג החליט להתגבר על הקושי ולפעול, הוא סידר את האורות כך שתתקבל אווירה כמעט תיאטרלית והתחיל להתפלל. הוא התעטף בטלית כמקובל במסורת היהודית ואמר את תפילת מנחה. בצילום ביקש פולברג לתת תפאורה של סרט דרמה וכך נראה כאילו יש רוח רפאים בתוך עיר רפאים. הצילום משחזר את התנועה שהדהדה פעם בבית הכנסת וזהו הזכרון של קהילת מאד.
המבנה בסגנון הבארוקי מהווה דוגמה נדירה של אדריכלות בית כנסת יהודי; הבימה במרכז החלל וממנה עולים ארבעה עמודים לתמוך בתקרה הקמרונית בעלת תשעה חלקים. מול ארון הקודש יש כמה מדרגות, המסמלות את טיפוס משה להר סיני. בשנת 1949 הפך המבנה לנכס בבעלות המדינה, אך רק בשנת 2000 ביצעה קרן האנדרטאות העולמית שיפוץ שהסתיים בשנת 2004.
פולברג וצוותו צילמו בשעות המאוחרות של היום, ביום חורף קפוא. ראש העיר הגיע אליהם עם סיר חם של גולאש שהם לא יכלו לאכול מפאת דיני הכשרות. במקום זאת הם שתו יחד כמה כוסות של סליבוביץ (ברנדי שזיפים מקומי) שעזרו להתגבר על הקור ומגבלות השפה. ראש העיר סיפר על הקהילה היהודית במאד, על רב הקהילה שעדיין היה בחיים ועזב את הונגריה ב-1994 ועבר לברוקלין.
12 שנה מאוחר יותר, פולברג ואשתו היו במיאמי ביץ', וכשהגיעו ביום שישי למקום בו אכלו ארוחת שבת, הם נתקלו באדם דתי מבוגר שישב בכניסה והחלו בשיחה עמו:
מהיכן אתם? - שאל האדם המבוגר.
אנחנו מישראל, ואתה?
מברוקלין.
לא, מאיפה אתה במקור?
הונגריה, מקום קטן שוודאי לא תכירו, עושים בו יין טוב.
אני יודע מי אתה – השיב פולברג – אתה הרבי האחרון של מאד.
הם בילו כמה שעות יחד והרב סיפר להם רבות אודות הקהילה.
שמו של הרב היה יוסף הרן רייך והוא נפטר לאחרונה.
המפגש עמו הוכיח לפולברג שהצליח להתחבר לקהילת מאד - כי הנה היא באה אליו.
Kehilat Kodesh
Mad, Hungary
1993
Archival Evercolor pigment print
מאד, הונגריה
1993
הדפסת Evercolor
בית הכנסת הינו דוגמה ייחודית לאדריכלות יהודית, חלל מרובע בו נקודת המפגש של תקרת קמרונות 'יורדת', בעזרת ארבעה עמודים על מנת ליצור את הבימה של בית הכנסת. בחירה זו מדגישה את הרעיון כי התורה והתפילה שייכת לכלל הקהילה ולא לחבורה מכובדת זו או אחרת. ממול, בקו ישיר מוצב ארון הקודש עם מדרגות המסמלות את הטיפוס של משה להר סיני עבור הבאת לוחות הברית לבני ישראל.
הצילום של פולברג נעשה מעזרת הנשים, נקודת צילום גבוהה, המאפשרת הצצה לחלל כולו בצורה ברורה.
Mad, Hungary
1993
Archival Evercolor
בית הכנסת עדס
ירושלים, ישראל
1992
הדפסת evercolor
בית הכנסת עדס הוא בית בית כנסת אורתודוקסי השוכן בשכונת נחלאות בירושלים. בית הכנסת נוסד בשנת 1901 על ידי יהודים שהגיעו מסוריה. בתחילת המאה ה-20 היגרו רבים מבני הקהילה היהודית בסוריה כדי להיחלץ מהמשבר הכלכלי שבא בעקבות שקיעתה של האימפריה העות'מאנית. בעוד רבים התיישבו באנגליה, בארצות הברית או באמריקה הלטינית, חלק מהמשפחות עלו לארץ ישראל.
בית הכנסת נקרא על שם שני בני דודים שמימנו את בנייתו, עובדיה יאשיהו עדס ויוסף אייזק עדס. יוסף עדס היה איש אמיד בעל קשרים בממשל העות'מאני וחבר מועצת העיר ירושלים. בית הכנסת החדש תוכנן כמוסד שכונתי ונחשב לאחד מבתי הכנסת היפים בירושלים. כיום פוקדים את בית הכנסת יהודים מחלב ויהודים ספרדים ממוצאים שונים; עם זאת, נוסח התפילה והמנהגים של הקהילה נותרו אלו שהיו בחלב שבסוריה.
חלל הפנים של בית הכנסת מעוצב בסגנון מזרח תיכון מסורתי, מייצג שלם של אקלקטיות אמנותית ותרבותית, העיצוב עשיר ומשמר עממיות לצד אי סדר ובעיקר חיות ואותנטיות רבה. בית הכנסת מעוטר בציוריו של האמן יעקב שטראק ותלמידיו מבצלאל, במהלך השנים נעשו עבודות רסטורציה שונות על ידי גופים שונים וכן על ידי האמן יגאל תמיר שחידש את הקיר המערבי ואת הבימה. למבנה יש תקרה גבוהה, נברשות רבות, ספסלי עץ מול במה מרכזית, מרפסת קטנה לעזרת הנשים וארון קודש - שהובא בחלקים מסוריה - המכסה את כל הקיר המזרחי. הארון עשוי עץ אגוז ומעוטר בעיטורים גיאומטריים מורכבים, המשובצים באם הפנינה. הארון שופץ באופן יסודי בשנת 2001 לכבוד מאה שנה לבניית בית הכנסת.
Ades Synagogue
Jerusalem, Israel
1992
Archival Evercolor pigment print
בית כנסת שלמה
מונטריאול, קנדה
1994
הדפסת evercolor
בית כנסת שלמה, או בשמו המוכר ‘מקדש שלמה’ ממוקם בעיר מונטריאול, קוויבק, קנדה. הבניין הדו קומתי בו שוכן בית הכנסת עשוי לבנים אדומות ומתוארך לסוף המאה ה-19. הבניין הוסב לבית כנסת בשנת 1921 לאחר שנרכש על ידי הקהילה. בשכונה שברחובותיה הצרים והציוריים היו נוכחים בעבר בתי כנסת רבים, בית כנסת שלמה הוא היחיד שנותר פעיל כיום.
בית הכנסת נבנה בסגנון מזרח אירופה - אזור מוצאם של אנשי קהילה זו - אך לא ניתן להתעלם מהתרבות המקומית שנתבעה במבנה. בחלל הפנימי, לצד העץ והצבעים החמים וכן הציורים שמזכירים את בתי הכנסת בפולין, ישנם הרבה אלמנטים מהסגנון המקומי. בחלק המחבר בין עזרת הגברים לנשים ישנה רצועה אליפטית מעוטרת בגלגל המזלות. ישנם שלושה עשר לוחות ובלוח האחרון הוסיפו ציור של החיה ביזון המישורים (Plain Buffalo), החיה המזוהה עם אזור זה. הניגודיות בין הצבעים הקרים - טורקיז ותכלת של הקירות וציורי הקיר, לבין הצהוב והחום של הריצוף והריהוט מוסיף עומק ואותנטיות לחלל.
בתחילת המאה ה-20 בעקבות הגירה גדולה לאזור, ייסדו היהודים קהילה גדולה באזור מונטריאול, שבשיאה תמכה לפחות בתריסר בתי כנסת. הקהילה הצטמצמה בשנות החמישים, מכיוון שרבים עברו למערב מונטריאול או לאזורים אחרים של קנדה. כיום, מוכר המבנה של בית הכנסת כאתר מורשת על ידי משרד התרבות של קוויבק.
Temple Solomon
Montreal, Canada
1994
Archival evercolor pigment print
.jpg)
בית כנסת גמילות חסדים
פורט גיבסון, מיסיסיפי, ארה"ב
1994
הדפסת evercolor
פורט גיבסון הינה עיירה קטנה השוכנת ליד נהר קטן במיסיסיפי, שבארה"ב. בעייריה ישנם כמה אתרים חשובים ויפים וביניהם גם מבנה בית הכנסת. הנכס הוא בבעלות פרטית של זוג נוצרי, מרתה והנרי לם. הזוג לם קנו את המבנה בשנת 1987, רגע לפני שנהרס עבור בניית תחנת דלק. הם ראו במעשה זה חובה - להציל מבנה בעל משמעות אדריכלית והיסטורית מהרס. עד היום משפחה לא יהודית היא זאת ששומרת במסירות על מבנה בית הכנסת.
האדריכלות של המבנה משלבת מספר סגנונות; מורי, ביזנטי ורומנסקי. שילוב זה משקף סגנון או מנהג מוכר באזורים שבהם לא היתה ליהודים תרבות בניה וסגנון מקומי ולכן מבני הקודש נבנו בניסיון לאמץ סגנון, שלא יהיה נוצרי מצד אחד אך כן יישדר ערכים יהודים מן הצד השני. התוצאה היא יצירת אדריכלות מעניינת, אקלקטית וייחודית לאזור מיסיסיפי.
הפסנתר הממוקם בקדמת בית הכנסת הוא תוספת אמריקאית, אלמנט שניתן למצוא בהרבה מבני דת ברחבי ארצות הברית.
ההחלטה של פולברג להוסיף בצילום אור כל כך לא שגרתי נבעה מהרצון להדגיש את האווירה המיוחדת של המקום.
אבן הפינה של בית הכנסת גמילות חסד הונחה ב-3 בינואר 1892. בית הכנסת שימש את קהילת יהודי פורט גיבסון עד 1986, מאז הידלדלה הקהילה עד לכדי שני אנשים ונסגרה.
Temple Gemiluth Chessed
Port Gibson, Mississippi, U.S.A
1994
Archival evercolor pigment print
בית הכנסת שערי רצון
בומביי (מומבאי), הודו
1994
הדפסת evercolor
בית הכנסת שערי רצון, המכונה בית הכנסת החדש, נמצא במרחק של מאתיים מטרים מבית הכנסת "שער הרחמים" הוותיק. הוא נבנה על ידי קהילת "בני ישראל" - כינויה של קהילה יהודית שהתקיימה במערב הודו לצד קהילות יהודי קוצ'ין ויהודי בגדאד - במחצית הראשונה של המאה ה-19. בית הכנסת פעיל עד היום.
יהודי הודו הם בין הקהילות היהודיות היחידות שלא היו נתונות לאנטישמיות. במדינה בה יש ריבוי אלילים, אמונה באל אחד אינה מעוררת פחד או מהווה איום על האוכלוסיה הכללית, בייחוד כאשר הקבוצה כה קטנה. לאחר שחיו בהרמוניה עם שכניהם ההודים במשך למעלה מ-2,000 שנה, הם היו חופשיים לחיות כקהילה ולבנות מבני דת ככל שרצו. היהודים נטמעו לחלוטין בחברה ההודית, אך עדיין שמרו על יחודם וקיימו את מצוות הדת היהודית.
בשנת 1745 משפחת דיבקר מקהילת בני ישראל הייתה הראשונה שהתיישבה בבומביי, שם הבטיחו הבריטים חופש דת לכולם. אוכלוסיית בני ישראל גדלה מאוד בשנים שלאחר מכן ובשנת 1948 מנתה כ 20,000 איש. כיום יש בהודו פחות מ-5,000 יהודים, רובם משתייכים לקהילת בני ישראל. הצמצום נבע מהגירה מסיבית לא רק לישראל, אלא גם לארצות הברית, בריטניה, קנדה ואוסטרליה.
בעוד שבתי הכנסת ברחבי העולם היו לעתים קרובות מוסתרים ולא נראו כמבנים מיוחדים, לא הרבה פולברג לצלם את המראה החיצוני שלהם. אך בעקבות החופש הדתי במומבאי, ניתן היה לעצב את המבנה 'כיהודי' גם מבחוץ ולהכריז על קיומו ברבים. המראה החיצוני שחוק מעט ומשתלב עם האווירה הכללית של הרחוב; כאוטי אך אותנטי. בכניסה ישנו כיתוב בעברית הכולל את שם בית הכנסת, שנת הקמתו ועיטור של מגן דוד.
Sha’arei Ratzon Synagogue
Bombay (Mumbai), India
1994
Archival evercolor pigment print
בית הכנסת שערי רצון
בומביי (מומבאי), הודו
1994
הדפסת evercolor
בית הכנסת שערי רצון נבנה בשנת 1840 במומבאי על ידי יהודי קהילת "בני ישראל". פנים בית הכנסת מציג ברובו עבודת עץ חשוף מעובד בפשטות. חלונות זכוכית בעלי תריסי עץ בהירים מעטרים את הקירות ואריחי אבן יפים משמשים כרצפת המבנה. הבימה נמצאת במרכז החדר, וכוללת במת אבן עם מעקה עץ המקיפה אותה. ארון הקודש מעץ כהה מגולף ומעליו פרוכת לבנה. גלריית הנשים נמשכת לאורך גב אולם התפילה. ספסלי עץ כהה בגילוף דק ממוקמים ברחבי החלל. התקרה הגבוהה של בית הכנסת עם המסבך החשוף מעניקים למבנה תחושה מוארת ומרווחת.
Sha’arei Ratzon Synagogue
Bombay (Mumbai), India
1994
Archival evercolor pigment print
עמוד תפילה, בית הכנסת רו פאווה
פריז, צרפת
1993
הדפסת evercolor
בית הכנסת ממוקם ברחוב רו פאווה (rue Pavée) מספר 10, ברובע לה מארה, הרובע הרביעי של פריז. הבניין נבנה בשנת 1913 על ידי האדריכל הקטור גיימארד, מאסטרו פריזאי בארט נובו, עבור עמותת ''אגודת הקהילות''. אגודה זו מורכבת מתשע קהילות אורתודוקסיות שמקורן בעיקר ממרכז אירופה (הונגריה, רוסיה, פולין, רומניה).
בית הכנסת נחנך רשמית ב-7 ביוני 1914, אך היה כבר בשימוש מאוקטובר 1913. הקמת בית הכנסת מעידה על גל הגירה גדול ממזרח אירופה שהתרחש בתחילת המאה ה-20. בית הכנסת הוא אחד מן הפרויקטים האחרונים של הקטור גיימארד, בו סגנון הארט נובו מתבטא באדריכלות נקייה, מאופיינת בקווים אורכיים ואלמנטים זורמים ופשוטים. גיימארד עיצב גם פרטים בפנים המבנה ביניהם ספסלים, ידיות הדלתות וגופי התאורה. הבניין הוכרז כאנדרטה היסטורית על ידי השלטונות הצרפתיים ב-4 ביולי 1989.
מאז פתיחתו נוסח התפילות הנהוג בבית הכנסת הינו אשכנז. בית הכנסת והקהילה פעילים עד היום ולכן בחר פולברג לצלמו בשעות הלילה כאשר אינו מלא מתפללים. אך היה זה ליל 'משמר' (מנהג לימוד תורה שנמשך לאורך כל הלילה) ולכן, על מנת לא להפריע לציבור, בחר פולברג לצלם את עמוד התפילה בלבד. הצילום כלל אומנם זווית אחת, אך פולברג וצוותו עבדו אל תוך הלילה, על מנת ליצור תאורה שתדגיש בצורה הטובה ביותר את עמדת התפילה. ניתן להבחין בדף תפילה לצד טלית ושני נרות דולקים.
Prayer stand, Rue Pavée Synagogue
Paris, France
1993
Archival evercolor pigment print
מבט מארון הקודש
פירנצה, איטליה
1994
הדפסת evercolor
הבנייה של בית הכנסת הגדול בפירנצה החלה בנובמבר 1870, המבנה נחנך ב-1882 על פי תכנונם של האדריכלים טרבס, פלצ'יני ומיצ'לי. בית הכנסת נבנה לאחר סגירת הגטו היהודי הישן בעיר, ברובע מטונאיה, אזור סמוך לחומות העיר, שעד אז היה אזור של גנים ירוקים רחבים. תכנונו התרחש בשנות האמנציפציה של יהודי איטליה, זמן בו ניתן ליהודים שוויון זכויות והזדמנות לשילוב הקהילה בחברה הכללית. מבנה זה משמש עד היום את הקהילה היהודית בפירנצה.
מעמדה החדש של הקהילה תרם ליצירת מבנה ייחודי, מונומנטלי ומרשים ביותר, הבולט בנוף העיר. בית הכנסת בפירנצה הוא אחד מן הדוגמאות המשמעותיות ביותר באירופה לסגנון המורי-אקזוטי בו אנו מוצאים את הסגנון המורי, הרומנסקי והביזנטי משולבים זה בזה. אולם התפילה הוא יצירת אמנות בפני עצמה; הקירות צבועים בערבסקות מודגשות בזהב, מגני דוד ומוטיבים גיאומטריים שונים בגוונים חמים. העיטורים מובילים את המבט של הצופה בהם לעבר הכיפה הגדולה.
תוכנית הקרקע של בית הכנסת מזכירה כנסיות בסגנון בזיליקה. כמו כן, בסידור המקורי הבימה היתה צמודה לארון הקודש אך כיום היא ממוקמת במרכז החלל כך שספסלי המתפללים מופנים אליה.
פולברג ועוזרו קיבלו את מפתחות בית הכנסת עבור הצילום ורצו לראות מה יש בתוך ארון קודש. לאחר שפתחו את הארון, הם התרשמו כל כך ממראהו הפנימי וזה היווה עבורם השראה לצילום כולו.
View from the Aron Kodesh
Florence, Italy
1994
Archival evercolor pigment print
.jpg)
בית הכנסת סיניורה
איזמיר, טורקיה
1993
הדפסת evercolor
בית הכנסת סיניורה ממוקם בעיר איזמיר שבטורקיה. זהו אחד מבתי הכנסת העתיקים והמשמעותיים ביותר מבחינה היסטורית. בית הכנסת נבנה בזמן האימפריה העות'מאנית, בתקופה שבה הייתה סובלנות דתית, כתוצאה מכך שגשגו קהילות יהודיות באזורים רבים, כולל איזמיר.
שמו של בית הכנסת "סניורה" מגיע מהמילה הספרדית Señora, שפירושה "גברת" או "גברת אצילה". שם זה משקף את המורשת הספרדית של הקהילה היהודית של איזמיר, המורכבת בעיקר מיהודים שגורשו מספרד ב-1492 והביאו איתם את שפת הלאדינו ומסורות יהודיות מספרד לחצי האי הבלקני. יתכן שהשם סניורה ניתן כדי לציין כבוד והערצה, דבר המצביע על גדולתו וחשיבותו של בית הכנסת בעיני הקהילה. במקרים רבים, בתי כנסת ספרדים אימצו שמות סמליים כדי לשקף את הערכים, המסורות ודמויות חשובות בקהילותיהם. בית כנסת זה מתקשר לדמותה של דונה גרציה שתרמה רבות לקהילות היהודיות. אמנם אין ראיה וודאית שבית הכנסת הזה נבנה בעזרתה, אך מכיוון שמדובר בבית כנסת של הקהילה הספרדית, היו כאלה שנהגו לייחס את בניית בית הכנסת לדונה גרציה עצמה ומכאן שמו.
בית הכנסת ידוע בעיצובו האדריכלי הייחודי, המשלב אלמנטים עות'מאניים ויהודיים מסורתיים. המבנה מוסתר מבחוץ, בדומה לבתי כנסת רבים בארצות האסלאם. המבנה גדול מאוד והחללים נועדו לאפשר פולחן דתי, לצד חגיגות וטקסים של חיי היום היום של הקהילה. למרות הקשיים שהיו במהלך השנים, בהם שריפה שפגעה בחלקי המבנה, בית הכנסת נותר סמל לחוסן ולהמשכיות החיים היהודיים באיזימיר.
בשנים האחרונות נעשו מאמצים משמעותיים של ארגונים מקומיים ובינלאומיים לשקם כמה בתי כנסת היסטוריים באיזמיר, כחלק מפרויקט להשבת המורשת היהודית ומקומות הזיכרון של העיר. בית כנסת סניורה נחשב לסמל של מורשת היסטורית ותרבותית חשובה, לא רק עבור יהודי איזמיר, אלא עבור העולם היהודי כולו. למרות שכיום התמעט מספר חברי הקהילה, היא עדיין פעילה, מקיימת תפילות בחגים ואנשיה נפגשים לאירועים קהילתיים שונים.
Signora Synagogue
Izmir, Turkey
1993
Archival evercolor pigment print
.jpg)
מרפסת, בית כנסת בית-אל
ראודנדה, הודו
1996
הדפסת evercolor
בית כנסת בית אל, שבראודנה, אזור קונקאן שבהודו נבנה בשנת 1842, ושירת את קהילת "בני ישראל", כינויה של קהילה יהודית שהתקיימה במערב הודו לצד קהילות יהודי קוצ'ין ויהודי בגדאד - במחצית הראשונה של המאה ה- 19. בית כנסת זה היה בין הראשונים שנבנו באזור והיה תחילה מבנה צנוע שנבנה בעזרת תרומותיהם של חברי הקהילה. בשנת 1848 הוחלף במבנה חדש וגדול יותר וכיום בית הכנסת ממוקם ממש מחוץ למרכז הכפר.
מתחם בית הכנסת ממוקם על שטח רחב, לצד שדות פתוחים ופראיים, שיחים ועצי קוקוס, מעיין קטן לנטילת ידיים ואף כמה מבני כפר קטנים. המבנה עצמו מתאים לסגנון האדריכלי האזורי ויש שימוש בחומרים וטכניקות מקומיות המתחשבות בתנאי האקלים, הגיאוגרפיה, החברה והכלכלה של האזור. המפרסת היפייפה היא מוקד הצילום של פולברג, יש בה פשטות ועממיות שמחזקת את התחושות והמראות של המחתם כולו. נוכחות הטבע מורגשת בהתבוננות בצילום, מספר פירות כתומים שנפלו מהעצים שמסביב, נראים על מרגלות המדרגות.
מסורות בעל פה מצביעות על כך שיהודי בני ישראל הם צאצאי סוחרים מזרח תיכוניים קדומים, שניהלו עסקים בהודו במשך שנים רבות. בני הקהילה עברו מאזור אחד למשנהו במשך השנים, אך חלקם נשארו באזור קונקאן, ובתי הכנסת המשיכו להיות מרכזים דתיים וקהילתיים עוד מספר רב של שנים. החל מאמצע המאה העשרים, בעקבות שינויים פוליטיים וחברתיים בהודו, החלו קהילת בני ישראל, אז כ- 20,000 איש, לעזוב את הודו, בעיקר לישראל. אוכלוסיית בני ישראל ירדה לכמה אלפים, ומספר היהודים החיים כיום באזור קונקאן קטן למדי. מבין בתי הכנסת שנבנו בעיירות ובכפרים באזור זה, מאמצע המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20, מעטים שרדו. כיום רק חלקם הם בתי תפילה פעילים, חלק מקיימים טקסים ותפילות בחגים מסוימים בלבד והשאר נסגרו או הוסבו לתפקידים אחרים.
Porch, Beit-El Synagogue
Rewdanda, India
1996
Archival evercolor pigment print
בית הכנסת פרדסי ומגדל השעון היהודי
קוצ'ין, הודו
1996
הדפסת evercolor
בית הכנסת פרדסי, המכונה גם בית הכנסת היהודי קוצ'ין או בית כנסת מתנצ'רי, הוא בית כנסת הממוקם בעיר היהודית מתנצ'רי, פרבר של העיר קוצ'ין, קראלה, הודו. בית הכנסת נבנה בשנת 1568, בעזרתם של סמואל קסטיאל, דוד בלילה ויוסף לוי. קהילת קוצ'ין מורכבת מיהודים שהגיעו מאזור מלאבר שבהודו ומפליטים ספרדים שנמלטו מרדיפות דת ספרדיות ופורטוגזיות. זהו בית הכנסת הפעיל העתיק ביותר בחבר העמים. פרדסי היא מילה המשמשת במספר שפות הודיות, והמשמעות של המושג הוא "זרים", בהתאמה לכך שבית הכנסת נבנה על ידי יהודים דוברי ספרדית או פורטוגזית, ויהודים שבאו מאזורים שונים באסיה המערבית. בדומה לאזורים אחרים בהודו, קוצ'ין היתה מקום טוב ונוח להיות בו יהודי, ללא אנטישמיות ובעלת חופש דתי רב. יהודים מקהילות אחרות בעולם הגיעו לחיות בהודו בשקט ובשלום ולמעשה נשארו שם עד להקמת מדינת ישראל.
בית הכנסת ממוקם בשכונת קוצ'ין העתיקה הידועה כ Jew Town, והוא היחיד מבין שבעת בתי הכנסת באזור שעדיין בשימוש. בית הכנסת נבנה בסמוך למקדש ארמון מתנצ'רי על הקרקע שנתרמה לקהילה על ידי הרג'ה של קוצ'ין, ראמה ורמה. מקדש ארמון מתנצ'רי ובית הכנסת חולקים קיר משותף. בני הקהילה מחזיקים בידם עדות לקיומם במשך 1000 שנה - במבנה בית הכנסת שמור דימוי של לוחות הברית מברונזה עם הכיתוב שהשליט המקומי מעניק להם את המקום הזה לתפילה כל עוד השמש והירח נמצאים בשמים, הווה אומר לעולמי עד.
בצילום של פולברג רואים מגדל עם שעון שמש, הספרות לא מדעיות אלא אותיות עבריות. ישנה מסורת מיוחדת בקהילה ובבית כנסת זה, שקריאת התורה נעשת בעזרת הנשים ולא הגברים, בקומה העליונה של המבנה. במהלך שהותם אירחו את פולברג והעוזר שלו משפחת האלגוואה, האירוח היה לבבי ונעים ופולברג הרגיש שהוא נמצא בבית. כיום הקהילה קטנה מאוד ומניין לתפילה מתאפשר רק הודות למבקרים שמגיעים לאזור. לאחר שמשפחת הלאגוואה ילכו לעולמם בשיבה טובה, לא יהיה יותר יהודי או קהילה במקום זה. בהתאם לכך, ישנו הסכם ממשלתי לפיו בית הכנסת לא יהרס אלא יהפוך למוזיאון כאשר לא יהיו עוד חברי קהילה במקום.
בשנת 1968 נחגג 400 שנה לבית הכנסת בטקס גדול בהשתתפות אינדירה גנדי, ראש ממשלת הודו.
Paradesi Synagogue and Jewish Clock Tower
Cochin, India
1996
Archival evercolor pigment print
שולחן שבת של אסתר הלאגוואה
קוצ'ין, הודו
1996
הדפס
התמונה צולמה בבית משפחת הלאגוואה, המשפחה מקהילת פרדסי שאירחה את פולברג וצוותו בזמן שהותם בקוצ'ין. חצי שעה לפני הדלקת נרות שבת, שולחן השבת כבר היה מוכן וערוך לצד נרות שבת וספרון עם מזמורים לכל השנה - בנוסח וניגון מקומי, חלקם בכתב יד, כמו מדגישים את קיומה של הקהילה במשך מאות שנים. חז"ל אמרו "כל זמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על ישראל, עכשיו - שולחנו של אדם מכפר עליו" (מנחות צ"ז ע"א). כאשר בית כנסת, שהוא מעין מקדש מעט, קיים בקושי, אז הבית ושולחן השבת היהודי יהיה זה שמקבל את התפקיד החשוב הזה וכך הרגיש פולברג בביקורו אצל משפחת הלאגוואה. בני המשפחה אמרו לפולברג במעמד מרגש זה "לא נשאר הרבה אבל משהו נשאר, והוא זורח."
האישה בצילום, אסתר הלאגוואה ז"ל, נפטרה בקיץ 2024 בגיל 89, אחרונת הנשים היהודיות של קהילת פרדסי בקוצ'ין. כיום נשאר רק עוד יהודי אחד באזור זה, האחיין של אסתר. הצילום מהווה עדות, לקהילה ולחברייה, למסורת ולקדושה שיש במקום הזה. קהילה שחיה ללא הפרעה, מצד השלטונות והציבור הצליחה לקיים מסורת מקומית איתנה ויפה כל כך.
Blossom Esther Hallegua's Shabbat
Cochin, India
1996
בית כנסת בית אל
לקסינגטון, מיסיסיפי, ארה"ב
1994
הדפסת evercolor
שורשיה של קהילת בית הכנסת בית אל נעוצים בהיסטוריה המוקדמת של עיירת השוק הקטנה לקסינגטון במחוז הולמס שבמיסיסיפי, כאשר היהודים הראשונים התיישבו בעיר בשנות ה-30 של המאה ה-19. כשבעים שנה מאוחר יותר גדלה הקהילה עד לכדי התגבשותה בשנת 1904. הודות לתרומתם של סם הרמן ומוריס לואיס, ניתן היה להקים בית קברות ובית כנסת עבור יהודי המקום. בית הכנסת נחנך בשנת 1905. למרות שלקסינגטון מונה כ-2,000 איש והקהילה היהודית מעולם לא עלתה על שמונים איש, בית הכנסת נמצא בשימוש כבר יותר ממאה שנה. לקסינגטון היא העיירה הקטנה ביותר במיסיסיפי שתמכה בקהילה יהודית במשך תקופת זמן משמעותית.
בית הכנסת מדבר את שפת המקום, המרקקה (הכלי שאליו יורקים), צבעי הרהיטים, עיצוב ארון הקודש, השטיח הירוק ודגל ארצות הברית, כולם יחד מתאימים לאווירה של דרום ארה"ב ולתחושת הביתיות השורה במקום.
בשנת 2009 ערכה הקהילה את תפילת יום הכיפורים האחרונה שלה ולאחר מכן סגרה את שעריה בשל צמצום מספר חברי הקהילה. בשנת 2020 בית הקברות Odd Fellows בלקסינגטון, קיבל על עצמו את האחריות לתחזוקת בית הקברות היהודי של קהילת בית אל. ההסכם בין שני בתי הקברות מבטיח את הטיפול התמידי באתר הקבורה היהודי. בית הכנסת ובית הקברות נותרו עדות לקהילה היהודית הקטנה ביותר במיסיסיפי ששרדה במשך יותר ממאה שנה.
Temple Beth El
Lexington, Mississippi, U.S.A
1994
Archival evercolor pigment print
בית הכנסת בית רובינוב
סמרקנד, אוזבקיסטן
1991
הדפסת evercolor
תזמון הנסיעה לאוזביקיסטן היה משמעותי, לפני שנות ה-90, היהודים היו חייבים להסתיר את דתם בעקבות השלטון הקומונסטי כך שלא ניתן היה להיכנס ולצלם בתי כנסת. בשנים לאחר מכן, משנות ה-2000 ואילך, כמעט ולא נשארו יהודים באוזביקסטן, כולם היגרו לארצות הברית או עלו לארץ ישראל, ולכן בתי הכנסת, שרבים מהם היו בבתים פרטיים, כבר לא היו קיימים.
לקהילה בסמרקנד ישנם שורשים עמוקים באזור, ונכחותה מתאורכת לכמה אלפי שנים. חברי הקהילה שומרים על מסורות תרבותיות ודתיות ייחודיות. השלטונות בבוכרה, בדומה למקומות נוספים באזור אסרו על בניית בתי כנסת ומבניים ייחודים לפולחן דתי. היהודים שלא רצו לוותר על הדת וחובותיה בנו בתי כנסת בבתים הפרטיים שלהם. בית הכנסת בבית משפחת רבינוב הינו דוגמא נפלאה למציאות זו. המתחם בצורה של האות ח', החדר המרכזי הוא בית הכנסת והחדרים הצמודים אליו הם חדריי המשפחה, כך בית הכנסת מוסתר בתוך הבית של המשפחה. גם כאשר השלטונות התרו ליהודים להתפלל, העדיפו יהודי בוכרה לנקוט בזהירות ולהתכנס לתפילה במקומות קטנים ואינטימיים. בית רבינוב הוא לא רק מקום תפילה, אלא גם עדות לחוסן של הקהילה היהודית בשמירה על זהותה.
בבית רובינוב, בזמן השלטון הקומונסטי הכתובות בעברית על הקירות היו מכוסות בסיד, חומר שניתן להסיר יחסית בקלות, שאריות הצבע נראות בחלק מן האותיות בצילום. עזרת הנשים ממוקמת בקומה למעלה, היכן שיש בד צבעוני.
הטיסה לאוזבקיסטן הייתה במהלך ליל שלג קפוא ופולברג ידע שזה יהיה מקום מורכב לצלם בו, למרות ההכנות והאנשים הרבים שהם היו איתם בקשר עבור הביקור. פולברג קבע וארגן את הפגישה עם המשפחה כדי שיוכלו לצלם אותם, אך לאחר שהגיעו למקום אב המשפחה סירב להצטלם. לעומתו, אשתו התלהבה מאוד על ההזדמנות לתעד אותם בביתם ובבית הכנסת, כמו הבינה שזו עשויה להיות ההזדמנות האחרונה, וכך שכנעה את בעלה להשתתף בצילום. בני משפחת רובינוב לבשו את בגדי החתונה שלהם עבור המאורע וכל אחת מהדמויות מופיעה פעמיים בצילום.
Rubinov House Synagogue
Samarkand, Uzbekistan
1991
Archival evercolor pigment print
בית כנסת בית זבולונוב
סמרקנד, אוזבקיסטן
1993
הדפסת evercolor
בית זבולונוב, הממוקם בבוכרה, הוא דוגמה חשובה לארכיטקטורה המסורתית המשמשת לבתי כנסת בקהילה היהודית המקומית. כמו בית רובינוב, הוא ממוקם ברובע היהודי ההיסטורי של העיר ומייצג, לצד מספר מבנים נוספים, שילוב של בית מגורים ומבני דת. מנהג זה היה נפוץ בקהילות יהודיות שבשל מגבלות פוליטיות ותרבותיות נאלצו למצוא דרכים דיסקרטיות לשמור על קיום מצוות התורה והתפילה.
בתי כנסת כמו בית זבולונוב תוכננו כך שמבחוץ יראו כבתים פרטיים ומבפנים יכילו גם חללים המוקדשים לתפילה ולחיי הקהילה. היה זה רלוונטי במיוחד בבוכרה, אזור בו השלטון הגביל מאוד את חופש הדת.
בחלק התחתון של הצילום של פולברג ניתן לראות קצה של מיטה, מימין לדלת המרכזית נמצא ארון הקודש, ומשמאלה ארון המכיל ספרים ומחזורי תפילה.
בעשורים האחרונים רבים מהבתים הללו עברו שינויים או ננטשו עקב ההגירה ההמונית של יהודי בוכרה לישראל ולמדינות אחרות, בעקבות פירוק ברית המועצות. עם זאת, כמה מבנים, כמו בית זבולונוב, נשארו עומדים הודות למניעים תרבותיים ושימורים. למרות הירידה באוכלוסייה היהודית, אזור בית הכנסת נותר מקום תפילה ומפגש לקהילה המקומית.
Zavulunov House Synagogue
Samarkand, Uzbekistan
1993
Archival evercolor pigment print
"הֲיֵ֣שׁ מִ֭סְפָּר לִגְדוּדָ֑יו"
סגד, הונגריה
1993
הדפסת evercolor
בית הכנסת בסגד הוא השני בגודלו בהונגריה, והוא שייך לפלג הנאולוגי של יהודית הונגריה, המאמין בהיטמעות תרבותית בחברה הכללית לצד שמירה על חוקי הדת היהודית. בית הכנסת הוא יצירת מופת עוצרת נשימה של אדריכלות של מבני דת. ליפוט באומהורן, אדריכל של עשרים ושניים בתי כנסת הונגריים אחרים, זכה בתחרות לעצב את בית הכנסת בסגד ב-1897. בניית בית הכנסת הסתיימה באוקטובר 1907, והעניקה לאוכלוסיית היהודים המשגשגת של סגד, המונה למעלה מ-6,000 איש, מקום לתפילה והתקהלות מרווח ומפואר. באומהורן שילב אלמנטים של סגנונות אדריכליים שונים; נאו-גותי, אר-נובו, ערבי, מורי וים תיכוני, והצליח ליצור מבנה הרמוני ונעים. שילוב אקלקטי זה נקרא היום סגנון Szession. המראה החיצוני המרשים של בית הכנסת משקף אוכלוסייה יהודית אמידה, משגשגת וחזקה. מידות המבנה מרשימות, גובהו כמעט 49 מטר, רוחבו 35 מטר ואורכו 48 מטר. הכיפה מתנשאת לגובה 32 מטר מעל האולם המרכזי. הקומה הראשית יכולה להכיל 700 איש, בעוד שהגלריות בקומה השנייה מאכלסות עוד 600 איש.
פלטה של צבעי כחול, זהב ושנהב בולטת בפנים המבנה, המוקד של המבנה הינה הכיפה המרשימה המזכירה את צבעיו של כדור הארץ. עשרים וארבעה עמודים התומכים בכיפה מייצגים את שעות היום. הכיפה היא למעשה חלון ויטראז' גדול ויחד עם הקשתות יש מימד של מלאכותיות.
המשפחות היהודיות הראשונות התיישבו בסגד בסוף המאה ה-17 ובשנת 1803 בנו את בית הכנסת הראשון בעיר. עד אמצע המאה ה-19 הוענקו ליהודים שוויון זכויות בהונגריה, ולאחר מכן הם נהנו מחופש דתי ותעסוקתי, אם כי סבלו לעיתים מאנטישמיות. בשנות העשרים של המאה ה-20 הייתה אוכלוסייתה היהודית של סגד בדעיכה כאשר יותר ויותר יהודים, בהשראת הציונות, עברו למדינת ישראל המתפתחת. עם זאת, במהלך מלחמת העולם השנייה נותר מספר לא קטן של יהודים בעיר. ב 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה, ואילצו את יהודי סגד להתגורר בגטו, לפני שגירשו אותם למחנות ההשמדה. לאחר המלחמה חזרו כמה מאות יהודים לסגד, והחזירו לעצמם את בית הכנסת שהפך בינתיים למאגר לסחורות שהוחרמו מהיהודים לשימוש מלחמתי. ככל הנראה מסיבות אלו לא נהרס בית הכנסת על ידי הנאצים. בשנת 1989, לאחר עבודות שיפוץ, בית הכנסת הוקם מחדש וכיום נותרו בסגד כמה מאות תושבים יהודים. מפעם לפעם מתקיימות תפילות וטקסים דתיים בבית הכנסת והוא משמש גם כמרכז אירועים ואולם קונצרטים.
השם שנתן פולברג לעבודת הצילום מופיעה בכיפה עצמה: "הֲיֵ֣שׁ מִ֭סְפָּר לִגְדוּדָ֑יו".
"Is there any number to His legions?"
Szeged, Hungary
1993
Archival evercolor pigment print
.jpg)
בית כנסת קנטון
ונציה, איטליה
1994
הדפסת evercolor
הצילום של פולברג בבית כנסת קנטון שבונציה הוא ניסיון לתת הצצה מבחוץ לפנים, או כפי שפולברג ניסח זאת "כמו אף שנדבק לחלון, מציץ". מהחלון הרחוק ניתן לראות את הבחוץ ואת חצר הגטו היהודי. הזכוכיות של החלונות הן עתיקות ומקוריות, צורתן מעידה על כך. האווירה והצבעים בצילום משקפים את התרבות האיטלקית במלוא הדרה. האדום, הצהוב-זהב יחד עם עבודת עץ מוקפדת ויפה כל כך. בית הכנסת הינו בנוסח אשכנז, ופעיל לעיתים.
מקור שמו אינו וודאי, יש הטוענים שמגיע מהמילה canton שמשמעותה היא פינה או זווית ועשויה לנבוע ממיקום בית הכנסת בכיכר הגטו, בחלק הדרומי והפינתי. לפי השערה אחרת, המילה נובעת ממשפחת קנטון (או קנטוני) שמימנה את בניית בית הכנסת. שלושה בתי כנסת אשכנזים נוספים ששכנו בעבר בגטו החדש, סקוולה לוצאטו, סקולה כוהנים וסקוולה משולם, נשאו את שמות המשפחות המייסדות שלהם.
הבנייה החלה בשנת 1531 והושלמה בשנת 1532, בית הכנסת הורחב במאות הבאות עד שנת 1780, ועוטר בסגנון הרוקוקו האיטלקי. בדומה ל-Scola Grande Tedesca, התפילות בו הן בנוסח אשכנז, מה שמעיד על כמות גדולה של יהודים שהגיעו מארצות אשכנז, בייחוד מאזור פרובנס, לוונציה החל מהמאה ה- 15. הקמתו של בית הכנסת קנטון החלה ארבע שנים אחרי זו של בית הכנסת הטדסקי הגדול הסמוך, ולפיכך ייתכן שהייתה תוצאה של פילוג שנוצר בתוך הקהילה האשכנזית המקומית. סידור הפנים של בית הכנסת הינו דו-מוקדי; הבימה והארון ניצבים זה מול זה בקצוות מנוגדים של החלל, ולא בקרבה זה לזה. סידור זה לא נראה לרוב בבתי כנסת אירופאים עתיקים, אך היה מאפיין נפוץ במבני בתי הכנסת בפרובנס, כמו אלה של קרפנטרץ וקאוויון.
בית כנסת זה, בדומה לשאר בתי הכנסת בגטו הוונציאני, חמישה בסך הכל, מעט נסתר מבחוץ. הנראות החיצונית משתלבת עם המבנים האחרים בכיכר ולא מעידה על קיומו של מבנה בית כנסת במבט ראשוני, רק כאשר נכנסים פנימה מגלים את העושר והיופי שהמבנים הללו משמרים.
Canton Synagogue
Venice, Italy
1994
Archival evercolor pigment print
בית הכנסת אבוהב
צפת, ישראל
1995
הדפסת evercolor
בית הכנסת אבוהב הינו בית כנסת של מגורשי ספרד שבנייתו הושלמה במאה ה15, תקופה של פריחה תרבותית ורוחנית גדולה בצפת, מרכז חשוב לקבלה ולרוחניות יהודית. בית הכנסת נקרא לכבוד המקובל הספרדי דאז, הרב יצחק אבוהב.
על פי המסורת, רבי אבוהב תכנן את בית הכנסת ותלמידיו הקימו את המבנה בצפת בהגיעם לשם בשנת 1490 לאחר גירוש ספרד. האגדה מספרת שמבנה בית הכנסת הועבר בשלומתו בנס מספרד לצפת. בית הכנסת נהרס כמעט כליל ברעידת האדמה בשנת 1837, רק הקיר הדרומי שהכיל את ארונות התורה והספרים העתיקים נותר על כנו ועומד היום כשריד היחיד מהמבנה המקורי.
בית הכנסת ידוע ביופיו ובארכיטקטורה הייחודית, הכוללת אלמנטים המשקפים את השפעת המסורת הספרדית והתרבות הקבלית. יש הטוענים שתכנון המבנה מבוסס על תורת הקבלה. פנים בית הכנסת מעוטר בציורי קיר המתארים נושאים מקראיים ומיסטיים. בהתאם למסורת הנומרולוגית של הקבלה, לעיצוב בית הכנסת יש משמעות מספרית וניתן למצוא ביטויים לכך בחלל. כיפת בית הכנסת מעוטרת בציורים של כלי נגינה ששימשו בבית המקדש בירושלים, בסמלי שבטי ישראל ובחמישה כתרים; כתר התורה, כתר הכהונה, כתר המלוכה, כתר שם טוב וכן כתר יחודי "כתר קרובה הישועה".
לארון הקודש שלושה חלקים והוא מכיל ספרי תורה שעל פי המסורת נכתבו על ידי הרב אבוהב עצמו והרב סולימאן אוחנה מפאז, מרוקו.
כיום בית הכנסת מהווה יעד עלייה לרגל ליהודים המבקרים בצפת ולמתעניינים בהיסטוריה ורוחניות יהודית. הוא עדיין משמש לתפילות, במיוחד בשבתות וחגים.
בצילום של פולברג יש אור רב, חלקו מגיע מהחלונות וחלקו נוסף על ידי הצלם. החשיפה היתה ארוכה מאוד, כשישים שניות, כך שבקלות ניתן לחשוב שהדמות שעומדת ליד החלון הינה צל של אחד מעמודי המבנה.
Abuhav Synagogue
Safed, Israel
1995
Archival evercolor pigment print
בית כנסת
קאוויון, צרפת
1993
הדפסת evercolor
בית הכנסת, בדומה לעוד שלוש עיירות אחרות באזור, הינו עדות לחיי קהילות יהודי פרובנס במשך מאות שנים. כבר בסוף המאה ה-14 מצאו הקהילות היהודיות, שגורשו מהממלכה הצרפתית, מקלט במחוז ונאסינו, מדינה עצמאית שהשתייכה לאפיפיור מהמאה ה-13 עד המאה ה-18. פרובנס הייתה מחוז של רומא, האפיפיור נתן מקלט ליהודים הנמלטים, שהקימו ארבע קהילות; באביניון, בקרפנטרה, בקאוויון ובאיל סור לה סורג. הם כונו בפי האוכלוסייה המקומית "יהודי האפיפיור" ונחשבו לאורחים שלו. עם זאת, הסובלנות של האפיפיור הייתה יחסית והיהודים נאלצו לחיות תחת הגבלות מסוימות; חבישת כובע צהוב כסימן מזהה, מגורים בגטו החל מהמאה ה-15, עוצר יציאה בשעות הערב, תשלומי מיסים מיוחדים וכן הגבלות תעסוקה למקצועות מורשים כדוגמת סחר טקסטיל ומלווים בריבית. המציאות לא היתה פשוטה ובית הכנסת שימש כמקום מפגש ונחמה עבור יהודי המקום. אף על פי כן, ל"יהודי האפיפיור", כפי שכונו, היו בכל זאת יחסים טובים עם אחיהם הנוצרים. במאה ה-18 השתפר מצבם הכלכלי של היהודים ככל שחופש התנועה שלהם גדל. המהפכה הצרפתית, עם שילובם של אביניון ומחוז ונאסינו עם שאר צרפת, הביאה לשחרור אמיתי עבור היהודים. למרות התנגדויות מצד אחדים, הפכו "יהודי האפיפיור" לאזרחים צרפתים.
בית הכנסת בקאוויון נבנה מחדש במאה ה-18 (1772-1774), יצירת מופת של אמנות עממית. בבית הכנסת בסגנון הרוקוקו ניתן לראות ביטוי לשילוב התרבות המקומית של פורבאנס עם התרבות היהודית. צבע הפסטל של בית הכנסת מתאים לנופיה של פרובנס ומשרה אווירה ייחודית למקום. פנים האולם בעל התקרה הגבוהה מעוטר בשפע והבימה ניצבת בין שני גרמי מדרגות, עם מעקה מפואר מברזל יצוק. ריהוט בית הכנסת מתאים לסגנון תקופת לואי ה-15 והבנייה הגבוהה שלו הייתה נפוצה מאוד בקרב היהודים בתקופה זו. החלל הראשי ועזרת הגברים נמצא בקומה הראשונה, עזרת הנשים לעומת זאת, נמצאת בקומת הקרקע מה שהקשה מעט על השתתפותן בטקסים הדתיים השונים. חדר זה שימש גם כמאפייה, במיוחד במהלך חג הפסח, כפי שמעיד התנור שממוקם בחדר, בו נאפו מצות. מבנה החלל אינו רגיל, ארון הקודש נמצא לאורך הקיר המערבי וכסא אליהו שממוקם באמצע הקיר מוסיף מידת מה של ביזאריות למבנה כולו.
הצילום היפה, עם הריהוט המפואר לא מעיד על החיים הקשים שיידעו יהודי פרובנס תחת השלטונות. בית הכנסת של קאוויון הוא העדות היחידה שהשתמרה על החיים של היהודים בגטו.
החל משנת 1960, הוקם בקומת הקרקע, היכן שהיתה המאפייה מוזיאון יהודי.
Synagogue
Cavaillon, France
1993
Archival evercolor pigment print
בית הכנסת מונדובי, איטליה
1993
הדפסת evercolor
בית הכנסת הקטן במונדובי שנבנה במהלך המאה ה-18 ממוקם בקומה העליונה של בניין מגורים, בחלק העתיק ביותר של הגטו היהודי. בית הכנסת משקיף על החלק האחורי והחצר הפנימית, והמקום אינו נראה מהרחוב - בעקבות איסורים שהוטלו על ידי הרשויות האזרחיות והכנסייה באותה תקופה.
האוכלסייה במונודבי היתה יחסית דלה, עם הענקת שויוון זכויות ב-1848, הזדמנויות מקצועיות חדשות הביאו את יהודי המקום להתיישב במקומות אחרים בהדרגה. הקהילה, שצומצמה לכמה יהודים יחדים, מוזגה תחילה עם זו של קונאו ולאחר מכן, עם זו של טורינו.
פנים מבנה בית הכנסת הוא מסוף המאה השמונה עשרה, חלל נעים ואינטמי. אולם בית הכנסת הוא בצורת מתומן, הרכזי כשהבימה ממקומת באמצע, אופייני למסורת בפיימונטה בתקופה שלפני האמנציפציה. האפריון של הבימה עשוי עץ לכה עם אלמנטים זהובים. הארון, שנקבע בקיר המזרחי, עשוי מעץ מגולף ולכה, בעל דלתות מוזהבות המעוטרות במנורה. בחלק העליון ישנו דימוי של לוחות הברית. לאורך הקירות, ישנו עיטור trompe-l'œil (תעתוע ראיה) המייצג ארכיטקטורה של עמודים, קשתות ווילונות. שני החלונות בצדי הארון נפתחים אל אכסדרה חיצונית הפונה לנוף של גבעות מונדובי.
עם הצמצום ההדרגתי של קהילת מונדובי, תשמישי קדושה רבים הועברו לטורינו והמעט שנותרו משמשים את בית הכנסת.
Mondovi Synagogue, Italy
1993
Archival evercolor pigment print